פסק-דין בתיק ע"ו 37305-05-11

ערעור זה מופנה נגד החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "החוק"), מיום 04.04.2011, אשר הותירה על כנה את החלטת הוועדה הרפואית מהדרג הראשון.

המערער הוכר כנכה על פי החוק בגין תגובה נפשית לרדיפות. דרגת נכותו נקבעה בשנת 1997 לשיעור של עשרים וחמישה אחוזים, בגין פגימה זו. לאורך השנים הועלתה דרגת נכותו מספר פעמים, בהתאם להחלטות הוועדה הרפואית: ביום 22.07.2004 הועלה שיעור הנכות בגין הפגימה הנפשית לשלושים אחוזים; ערעור שהוגש לוועדה הרפואית העליונה נדחה, בתאריך 10.10.2004; ביום 19.10.2009 נקבעה שוב דרגת נכותו של המערער לשיעור של שלושים אחוזים, שלא בנוכחותו, בגין הפגימה הנפשית; בתאריך 22.12.2009 החליטה הוועדה הרפואית העליונה להעלות את דרגת נכותו לשיעור של שלושים ושבעה אחוזים וחצי, תוך הפעלת תקנה 12 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות), תשמ"ד-1983 (להלן: "התקנות"); ביום 07.04.2010 נקבעה דרגת נכותו לשיעור של שישים ושנים אחוזים וחצי, הן בגין תגובה נפשית לרדיפות ותוך הפעלת תקנה 12 לתקנות והן בגין מצבו לאחר כריתה חלקית של הקיבה; ביום 12.12.2010, נקבעה דרגת נכותו בגין פגימות אלה, לשיעור של שבעים אחוזים, תוך הפעלת תקנה 12 לתקנות, בגין הפגימה הנפשית.

לבסוף, ביום 15.02.2011, נקבעה למערער נכות בשיעור של שבעים ותשעה אחוזים בגין אוסטיאופורוזיס, כריתה חלקית של הקיבה וכן בגין תגובה נפשית לרדיפות, תוך הפעלת תקנה 12 לתקנות בגין הפגימה האחרונה. על החלטה זו הוגש ערעור לוועדה הרפואית העליונה. הערעור התייחס למרכיב הנכות הנפשית, אשר עמד על ארבעים אחוזים, כולל הפעלת תקנה 12 בגין פגימה זו.

הוועדה הרפואית העליונה בדקה את המערער ורשמה תלונותיו. בפרוטוקול ההחלטה הדוחה את ערעורו, ציינה הוועדה - בין היתר - כי המערער לא עבר כל אשפוז פסיכיאטרי וכי לא העלה "תוכן ספציפי שקשור לרדיפות".

החלטה זו הינה נשוא הערעור שבפני.

טענות הצדדים

בערעורו טוען המערער, כי דרגת הנכות הנפשית שנקבעה לו אינה משקפת את מצבו אשר הדרדר, בשנים האחרונות. עוד טוען המערער, כי הוועדה לא נימקה את החלטתה כראוי וכי לא התאפשר לו למצות את טיעוניו בפניה. כן, טען המערער שיש לפרש את החוק מתוך גישה ליברלית ונדיבה ועל כן תמוהה התעקשות הוועדה שלא להעלות את שיעור נכותו אף לא באחוז אחד.

בנוסף, בדיון שהתקיים בפני בית משפט זה, ביום 11.09.2011, הצביע המערער על סתירות אשר עולות, לטענתו, מהחלטות הוועדה הרפואיות העליונה שהתכנסה במועדים שונים בעניינו. עוד טען במהלך הדיון, כי ההחלטה נשוא הערעור נסמכה על כך שלא העלה בדבריו תוכן ספציפי לרדיפות, ואולם, לטענתו, מסר לוועדה מסמך מפורט על אודות תלאותיו בשואה, אולם הוועדה לא עיינה בו ואף לא אפשרה לו להקריא קטעים ממנו.

ב"כ המשיבה טוענת, כי לא נפל כל פגם משפטי בהתנהלות הוועדה ויש לדחות את הערעור. לטענתה, הוועדה בדקה את המערער, שמעה את תלונותיו ועיינה במסמכים הרפואיים הרבים בתיקו. הוועדה נימקה את קביעתה להותיר את דרגת הנכות על כנה וציינה, כי המערער לא העלה תוכן ספציפי הקשור לרדיפות וכי לדעת הוועדה, עצבנותו היתרה והירידה בריכוז ובזיכרון אינן תופעות הקשורות לרדיפות. כמו כן, ציינה הוועדה שהמערער לא עבר כל אשפוז פסיכיאטרי. לעניין שיעור הנכות, טענה ב"כ המשיבה, כי זה חושב בהתאם לקבוע בתקנה. אשר לשאר טענות המערער, טענה, כי לפי החוק ניתן לערער על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לבית משפט מחוזי בנקודה משפטית בלבד.

דיון והכרעה

הוועדה הרפואית העליונה הינה טריבונל מקצועי-רפואי, אשר ממלא תפקיד מעין שיפוטי. קביעה זו מצאה דרכה לשורה של פסקי דין בעניין ועדה רפואית, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים") (ראו למשל: רע"א 5258/90 קצין התגמולים נ' אינגבר, פ"ד מה(3) 593). נראה, כי קביעה זו יפה גם לעניין החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, אשר אף היא מורכבת מרופאים הדנים בדרגת נכות כערעור על החלטת ועדה מן הדרג הראשון ואשר גם על החלטותיה ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי (ראו: תקנה 20 לתקנות, סעיף 9א לחוק וסעיפים 12ב(ב) ו-12ב(ג) לחוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954 והשוו: תקנה 4 לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964 וסעיפים 12, 12א(א) ו-12א(ב) לחוק הנכים).

בתוקף תפקידה, מוטלת על הוועדה החובה לנמק החלטותיה. ההנמקה דרושה הן לגורם המחליט - לצורך קיום ביקורת עצמית, שמא נשמט ממנו דבר מה, ולצורך גיבוש תהליך הפעלת שיקול הדעת שנמסר לו, לשם הגעה להחלטה ראויה - והן עבור מי שההחלטה אמורה לפעול נגדו, על מנת שיובהר לו מדוע תביעתו נדחתה (ראו בהקבלה לשיקול הדעת השיפוטי: אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי 46 (מהדורה שלישית, 1993); ולעניין חובת ההנמקה בהחלטות ועדה רפואית עליונה לפי חוק הנכים: ע"א (ת"א) 2442/99 פלוני נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 13.04.2000). היקף ההנמקה הנדרשת תבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, ואולם, כדי לצאת ידי חובת החוק, נראה, כי ההנמקה חייבת לכל הפחות לשכנע את הקורא שאין בה טעות, שלא נשמט שיקול כלשהו, ושאין סיבה לפקפק בנכונות הדברים.

עיון בהחלטת הוועדה מעלה, כי אין התאמה בין ממצאי הוועדה לממצאים המופיעים בחוות הדעת שהגיש המערער. למרות זאת, הוועדה אינה מתייחסת לממצאים הסותרים ואינה מציינת האם היא חולקת על ממצאי חוות הדעת או מקבלת אותם, אלא רק מונה, במעין "רשימת מצאי", את שורת המסמכים עליהם נסמכה החלטתה. כך למשל, הוועדה קובעת, כי המערער "מתאר חוסר טעם בחיים, אך ללא חשיבה אובדנית" ואילו בחוות דעת שנערכה על ידי ארגון "עמך", מתאריך 24.10.2010, נכתב, כי "לפני מספר חודשים החלו מחשבות אובדניות... תיאר חוסר מוטיבציה, רצון למות". בנוסף, בחוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר לאוניד אומנסקי, מיום 27.08.2009, צוין, כי המערער סובל מתסמונת פוסט טראומטית. ממצא זה לא זכה להתייחסות בהחלטת הוועדה נשוא ערעור זה. אעיר, כי בהחלטה קודמת של הוועדה, מיום 22.12.2009, ציינה הוועדה בלאקוניות לעניין חוות הדעת של ד"ר אומנסקי, כי "אינה מקבלת את אבחנתו", אולם לא נימקה קביעה זו.

אין חולק, כי הוועדה רשאית שלא לקבל את ממצאי חוות הדעת שהוגשו מטעם המערער. יחד עם זאת, מחויבת הוועדה לנמק את החלטותיה.

יתר על כן, קיימת גם אי התאמה בין החלטותיה השונות של הוועדה הרפואית העליונה, בעניינו של המערער. אי התאמה זו אף היא אינה זוכה להתייחסות והבהרה. כך, בהחלטה קודמת של הוועדה הרפואית העליונה, מיום 22.12.2009, אשר עסקה בתגובה נפשית לרדיפות, קבעה הוועדה לגבי המערער, כי "בחשיבה קיימים תכנים של מחשבות שווא" ואילו בחלוף כשנה ושלושה חודשים, בהחלטה מיום 04.04.2011, שהינה נשוא ערעור זה, קבעה הוועדה, כי "תוכן החשיבה ללא מחשבות שווא". לשינוי המשמעותי לא ניתן כל הסבר בהחלטה המאוחרת. זאת ועוד, בהחלטה המוקדמת שצוינה לעיל נקבע, כי "מדובר באדם הסובל מתגובה פרנואידית" ואולם ממצא זה לא צוין כלל בהחלטה המאוחרת. מאחר שאין זה מדרכם של תסמינים מעין אלה להעלם מעצמם, היה על הוועדה להבהיר על שום מה נקבעו ממצאים סותרים בשתי החלטותיה. 

פרט לחובת ההנמקה המוטלת עליה, על הוועדה לתת לצדדים המופיעים בפניה הזדמנות להשמיע טענותיהם, שכן שיקול הדעת המסור לה, חייב להתבסס על ראיות שתובאנה בפניה (ראו בהקבלה לשיקול הדעת השיפוטי: אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי 46 (מהדורה שלישית, 1993).

נימוקי החלטת הוועדה מצביעים על כך שלא הייתה לפניה תמונה מלאה על אודות מצבו הנפשי של המערער. בהחלטת הוועדה צוין, כי המערער "לא מעלה תוכן ספציפי מתקופת השואה" ולאחר מכן, "לא מעלה תוכן ספציפי שקשור לרדיפות". נראה אפוא, כי תוכן מכתבו של המערער, מיום 27.05.2004, שכותרתו "תלאותיי בשואה" ובו מפורטים אירועי הרדיפה השונים שחווה המערער בתקופת מלחמת העולם השנייה והשפיעו - כך לטענתו - על מצבו הנפשי, לא היו חלק מהחומר ששימש בסיס להחלטת הוועדה. עיון בתיקו הרפואי של המערער מגלה, כי לא נמצא בו מכתב כאמור. המערער טוען, כי אף לא התאפשר לו לקרוא מסמך זה בפני הוועדה. אעיר, כי בחוות הדעת של ד"ר אומנסקי, מיום 27.08.2009, מופיעה התייחסות מפורשת ומפורטת לאירועים שהובילו, לטענת המערער, להידרדרות מצבו הנפשי. הוועדה, כאמור, לא התייחסה לכך בהחלטתה, אף שציינה כי נסמכה על חוות הדעת של מומחה זה.

אשר לטענתו של המערער, כי פרשנות החוק מאפשרת העלאת דרגת נכותו ולו באחוז אחד, הרי שדינה להידחות. אכן, החוק בו עסקינן הינו "חוק סוציאלי", אשר יש להפעילו ברוח אהדה לקרבנות (ראו: בג"ץ 196/65 אבנרי נ' ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים פ"ד כג(2) 255, 258 (1965); רע"א 1496/02 פרנקו נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים (פורסם בנבו, 17.11.2003)), אולם גם תכלית זו אינה מאפשרת גלישה אל מעבר לסמכויותיה של הוועדה ובניגוד לאמור במפורש בדברי החקיקה הרלוונטיים. ודוק, שיקול הדעת המסור לוועדה הרפואית העליונה מאפשר לה לאשר, לבטל או לשנות מהחלטת הוועדה הרפואית מהדרג הראשון. לשם כך, עליה לבחון האם הוועדה הרפואית אבחנה כראוי את פגימותיו של המערער, לפי המבחנים המופיעים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. ואולם, משאין מחלוקת ביחס לאבחון זה, אין הוועדה רשאית להתערב בחישובים אריתמטיים אשר נסמכים על לשון התקנות. תקנה 12 מעניקה מרווח של שיקול דעת בהגדלת דרגת הנכות ובמקרה זה היא אכן יושמה במלואה.

לאור האמור לעיל, סבורה אני, כי ראוי להחזיר את התיק לוועדה הרפואית העליונה.